פסק-דין בתיק ע"ע 52116-05-10

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1.                 תביעה שהגיש המערער, לביטולו של הסכם גישור שנכרת על ידו, נדחתה על הסף על ידי בית הדין האזורי בנצרת (השופט חיים ארמון ונציגי הציבור מר עבדל אל חמיד תאוח'ו ומר מוחמד גנאים; עב' 1706/08). על כך הערעור שבפנינו.

השתלשלות העניינים מבחינה עובדתית

2.                 המערער, מר חוסאם מויס, עבד בבית ההארחה "כרי דשא" השייך למשיבות - המועצה האזורית עמק הירדן והחברה לפיתוח עמק הירדן - משך כ - 14.5 שנה אשר הסתיימו ביום 31.8.2003. ביום 17.5.2005 הגיש כנגד המשיבות תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת (עב' 1600/05), בסך כולל של 409,963 ש"ח (קרן).

במסגרת תביעתו עתר המערער לקבלת הזכויות הבאות: הפרש פיצויי פיטורים - שכן לגישתו יש לקחת בחשבון השכר הקובע גם קצובת נסיעות וגמול שעות נוספות; פיצויי פיטורים מוגדלים (השלמה ל - 150% פיצויי פיטורים) - שכן לגישתו פוטר בניגוד לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות; מענק הסתגלות בשיעור 6 משכורות - שכן לגישתו מענק זה " הוא דבר מקובל במו"מ עובר לסיום יחסי עבודה בהסכמה"; ימי מנוחה חלופיים כנגד העבודה שביצע בימי שבת; וגמול בשיעור 175% בגין עבודתו בימי שישי.

3.                 ביום 11.9.2005 התקיימה ישיבת גישור בבית הדין האזורי, בפני עו"ד (כתוארו אז) מוסטפא קאסם. בישיבה השתתפו המערער ובא כוחו, ב"כ המשיבות וכן סגן ראש המועצה האזורית עמק הירדן (המשיבה 1) מר מרדכי אילון. בסיום הישיבה חתמו הצדדים על "הסכם גישור", על גבי טופס סטנדרטי, שנוסחו כדלקמן (להלן - הסכם הגישור):

"1.       הנתבעות ישלמו לתובע בפשרה סכום של 180,000 ש"ח.

2.                 הסכום ישולם בתשלומים אחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 17.5.05 ועד ליום התשלום בפועל.

3.                 עם החתימה על הסכם זה אין לתובע תביעות הנובעות מיחסי עובד ומעביד לנתבעות.

4.                 הסך בסעיף 1 ישולם בעשרה תשלומים שווים ורצופים כל אחד בסך של 18,000 ש"ח החל מיום 15.10.05 וכל 15 לחודש שאחרי עד לסילוק סופי ומוחלט של הסך בסעיף 1.

5.                 הסך בסעיף 1 הינו לסילוק מלא סופי ומוחלט של כל טענות התובע כנגד שתי הנתבעות הנובעות מיחסי עובד ומעביד במישרין ו/או בעקיפין לרבות טענות ועילות שלא עלו בכתב התביעה הנ"ל...".

להסכם הגישור ניתן תוקף של פסק דין, ביום 12.9.2005, על ידי רשמת בית הדין סלווא שאמי (להלן - פסק הדין).

4.                 לאחר מתן פסק הדין הבהירו המשיבות למערער כי הסכום הנקוב בהסכם הגישור הינו סכום "ברוטו" ולכן ינוכו ממנו תשלומי חובה כדין. המערער השיב כי הדבר לא צוין ולו ברמז טרם חתימת הסכם הגישור ולכן מנוגד " ללשון הסכם הגישור ולכוונת הצדדים עובר לניסוחו". נוכח עמדתו זו,  המערער לא המציא למשיבות אישור על גובה ניכוי מס במקור ולכן ניכו הן את המס המירבי לפי דין ושילמו למערער סך של 118,200 ש"ח נטו.

ביום 7.5.2006 פתח המערער תיק הוצאה לפועל כנגד המשיבות, לתשלום ההפרש בין הסכום "נטו" ששולם לו בפועל לבין סך "נטו" של 180,000 ש"ח המגיע לו לטענתו מכוח הסכם הגישור ופסק הדין. לאחר דיון בטענת "פרעתי" שהעלו המשיבות, הפנתה ראש ההוצאה לפועל שאלת הבהרה בקשר לכך לבית הדין האזורי בנצרת (החלטת הרשמת רגד זועבי מיום 15.2.2007).

5.                 בית הדין האזורי (הרשמת סלווא שאמי) נתן החלטה ראשונית לפיה " דרך המלך בנקיבת סכומי שכר עבודה ופיצויי פיטורים הינה נקיבתם בסכום ה"ברוטו", ולכן "כל אימת לא נרשם ולא נאמר על ידי הצדדים מפורשות כי הסכום הנו נטו, יש לראות הסכום המוסכם כברוטו" (החלטה מיום 20.2.2007; ההדגשה במקור). נוכח בקשת המערער כי עמדתו תישמע טרם מתן ההחלטה בוטלה החלטה זו, ולאחר שמיעת עמדות הצדדים התקבלה החלטה המאשררת את ההחלטה מיום 20.2.2007 ומדגישה כי " מהסכם הגישור אשר קיבל תוקף של פסק דין, כפי שנוסח, אנו למדים כי הסכום בפשרה (קרי: הסך של 180,000 ש"ח) הינו סכום ברוטו ולא נטו" (החלטה מיום 14.3.2007; להלן - החלטת ההבהרה).

בסייפת החלטת ההבהרה הדגיש בית הדין האזורי, כי " היה וברצון התובע לטעון כנגד האמור בהסכם הגישור ו/או כנגד נוסח ההסכם, כי אז הדרך לעשות כן הינה בדרך של הגשת תובענה לביטול הסכם הגישור ופסק הדין במסגרתו אושר. במסגרת הדיון בתובענה כאמור, ישטח התובע טיעוניו באשר לדברים אשר הוחלפו בין הצדדים במעמד ישיבת הגישור ויתייחס לכוונת הצדדים ואומד דעתם, בטרם החתימה על הסכם הגישור".

6.                 המערער הגיש ערעור על החלטת ההבהרה לבית דין זה (ע"ע 269/07), אשר נמחק - לאחר שמיעתו בפני מותב ובהמלצת בית הדין - ללא צו להוצאות (פסק דין מיום 25.9.2007). עם זאת נרשם מפי המערער, בפרוטוקול הדיון בבית הדין הארצי ולאחר הסכמתו למחיקת הערעור, כי " נשקול הגשת תביעה לביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכם הגישור", וכנגד כך נרשמה הסתייגות בא-כוח המשיבות כי " אני שומר על כל טענותיי למקרה שתוגש תביעה לביטול פסק הדין לרבות טענת מניעות".

7.                 ביום 18.10.2007 החליטה ראש ההוצאה לפועל, על בסיס החלטת ההבהרה, לקבל את טענת המשיבות כי פרעו את פסק הדין במלואו ולסגור, לאור זאת, את תיק ההוצאה לפועל שפתח המערער.

8.                 ביום 6.5.2008 הגיש המערער לבית הדין האזורי בנצרת תביעה חדשה (עב' 1706/08; להלן - התביעה הנוספת), שמהותה הוגדרה על ידו כ"ביטול פסק דין", ובה טען כי " במוקד תביעה זו עומדת פרשנותו של הסכם הגישור שאושר כפסק דין" (סעיף 29 לכתב התביעה; ההדגשה אינה במקור). לגישתו, לשון הסכם הגישור, וכן הנסיבות שאפפו את חתימתו, מצדיקים לפרש את הסכם הגישור כקובע זכאות לתשלום סך של 180,000 ש"ח נטו. המערער אף הדגיש בכתב התביעה כי ככל שהמשיבות סברו אחרת, " הרי אין זאת אלא טעות "בכדאיות העסקה" אשר אינה מהווה עילת ביטול עקב טעות לפי הוראת סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי)" (סעיף 34).